החלטה בתיק רע"פ 6092/12

           לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"פ 22353-04-12, כבוד השופטים א' הלמן, א' קולה וע' עיילבוני, מיום 10.7.2012).

           נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרצות לבית מגורים, עבירות בנשק, גניבה, היזק במזיד לרכוש והחזקת מכשירי פריצה. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 22.3.2011 הגיע המבקש לכפר ריחאנייה ועצר את רכבו מול ביתו של המתלונן. המבקש הצטייד בכלי פריצה, שבר את צילינדר דלת הבית באמצעות מכשיר הפריצה ונכנס לבית. המבקש גנב מהבית אקדח, שתי מחסניות, תכשיטים, שעונים, כסף מזומן, דרכונים ואולר, ונסע מהמקום עם הרכוש הגנוב.

           ביום 30.1.2012 הרשיע בית משפט השלום בנצרת את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום (ת"פ 3025-04-11, כבוד סגנית הנשיא, השופטת ל' יונג-גפר). בית המשפט קבע כי די בראיות הנסיבתיות שהובאו בפניו כדי להגיע למסקנה בדבר אשמתו של המבקש מעבר לספק סביר. ראשית, קבע בית המשפט כי עדויותיהם של המתלונן, אשתו ואחיו, אמינות בעיניו לחלוטין והוא מקבל את האמור בהן לצורך קביעת מהלך האירועים. עוד נקבע, כי גם אם יש אי התאמות מסוימות בגרסאותיהם, או בין הגרסאות שמסרו לבין גרסת שוטרים, מדובר בעניינים לא משמעותיים. בית המשפט דחה את גרסת המבקש שלפיה המתלונן ביים את ההתפרצות וגניבת האקדח, בסיוע המשטרה, וגם את גרסתו החלופית, שלפיה לא היה כלל אקדח בבית. בית המשפט דחה גם את טענת המבקש שלפיה לא ניתן לשלול את האפשרות שהדירה נפרצה על ידי מישהו אחר לפני שהגיע למקום. בית המשפט התייחס לכך שהמבקש הודה בכך שנכח במקום ובמועד המתוארים בכתב האישום. לפיכך, לא ייחס בית המשפט משמעות רבה לכך שאחיו של המתלונן זיהה את המבקש במסדר זיהוי, אך קבע כמסקנה חד משמעית כי המבקש הוא אותו אדם שראה אחיו של המתלונן כשהוא חונה ליד בית אחיו, נכנס ויוצא, נוטל שקית, נכנס שוב ויוצא ממנו כשהוא מנער סמרטוט. בית המשפט הכיר בכך שאין די בנוכחותו של המבקש במקום כדי להרשיעו, אך קבע שהנסיבות שהוכחו אינן מותירות כל אפשרות סבירה אחרת לנוכחותו. כך, בין היתר, קבע בית המשפט כי אין הסבר אפשרי אחר לכך שהמבקש נטל שקית מהרכב וחזר לדלת הבית, מלבד ההסבר כי מדובר בהצטיידות בכלי פריצה. זאת, ביחוד נוכח העובדה שהמבקש לא סיפק כל הסבר וטען שכלל לא לקח שקית מהרכב ולא חזר לבית ושהה בו מספר דקות. עוד קבע בית המשפט כי הגרסה של המבקש היא לא מהימנה, אלא גרסה מתפתחת שאופיינה ב"גמישות ואלסטיות בהתאם למידע שהוצג בפניו". לבסוף, קבע בית המשפט כי מחדלי החקירה, וביניהם העובדה שצילינדר הדלת לא נשמר וכי לא בוצע חיפוש בביתו של המבקש, אין בהם כדי לסייע לו.

           ביום 5.3.2012 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של 36 חודשי מאסר בפועל; הפעלת עונשים מותנים של חודשיים מאסר, שישה חודשי מאסר, שמונה חודשי מאסר, 18 חודשי מאסר, ו-12 חודשי מאסר, שהוטלו עליו בחמישה תיקים קודמים, באופן חופף זה לזה אך מצטבר למאסר שהוטל בתיק זה, כך שירצה עונש מאסר בפועל של 54 חודשים; מאסר מותנה; קנס בסך של 5,000 ש"ח; וכן פיצוי למתלונן בסך של 15,000 ש"ח. בגזר דינו התייחס בית המשפט לחומרת מעשיו של המבקש, למדיניות הענישה המרתיעה בעבירות התפרצות, וכן לחומרת העבירה של החזקת נשק ותחמושת, המצדיקה בפני עצמה עונש של מאסר בפועל. כמו כן, התייחס בית המשפט לעברו הפלילי המכביד של המבקש, ולכך שלא השכיל לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו וחזר לבצע מעשים פליליים, אף בעת שעומדים ותלויים נגדו מאסרים מותנים משמעותיים. מבחינת שיקולים לקולה, התייחס בית המשפט לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המבקש, כמו גם למצבו הרפואי.

           על פסק דינו של בית המשפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. ראשית, דחה בית המשפט את בקשת המבקש להוספת ראיה חדשה - סרט ממצלמת אבטחה בכניסה ליישוב ריחאנייה. זאת, בין היתר, שכן הוא לא טען שלא היה יכול להשיג ראיה זו קודם לכן, וכן מהטעם שאין בראיה זו כדי לסייע לו. בהקשר זה ציין בית המשפט כי המבקש הודה שהיה במקום ביום האירוע, הן בבית משפט השלום, הן במסגרת הודעת הערעור שהגיש. שנית, דחה בית המשפט את טענות המבקש ככל שהן נוגעות להתערבות בממצאי עובדה ומהימנות של בית משפט השלום וקבע כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בממצאים אלה. עוד נקבע כי המבקש לא הציע הסבר חלופי סביר להימצאותו במקום במועד הרלבנטי ולא העלה ספק סביר במסקנה אפשרית היחידה העולה מהראיות הנסיבתיות ומעדותו של אחיו של המתלונן. שלישית, בית המשפט דחה את טענות המבקש בכל הנוגע למחדלי חקירה, מהטעמים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום. לבסוף, דחה בית המשפט את טענות המבקש בנוגע לכך שלא נמצאו טביעות אצבע שלו בזירת האירוע, אך נמצאו טביעות אצבע שאינן של דיירי הבית. בהקשר זה דחה בית המשפט את טענתו של המבקש שלפיה מישהו אחר פרץ לדירת המתלונן לפני שהוא הגיע למקום, וקבע כי מדובר בהסבר דמיוני התלוש לחלוטין מהמציאות.

           בית המשפט המחוזי דחה גם את הערעור על גזר הדין וקבע כי לא מדובר בעונש המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. בהקשר זה קבע בית המשפט כי למבקש עבר פלילי מכביד ביותר, וכי בית משפט השלום הלך לקראתו במובן זה שרק עונש המאסר המותנה הארוך הוטל לריצוי באופן מצטבר ואילו היתר, לריצוי באופן חופף.

           מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה חוזר המבקש על טענות שהעלה בפני הערכאות הקודמות. המבקש פירט את טענותיו באריכות ואציג אך את תמציתן להלן. המבקש חוזר וטוען כי הכרעת הדין בעניינו מבוססת על ראיה אחת, היא עדותו של אחיו של המתלונן, אשר אינה מגובה בראיות אחרות, כדוגמת ראיות פורנזיות, שיש בהן כדי לחזק את מסקנתו של בית משפט השלום. למעשה, טוען המבקש כי שגה בית משפט השלום בכך שהרשיעו על סמך ראיות נסיבתיות בלבד. ביתר פירוט, טוען המבקש טענות בקשר למסדר הזיהוי שנערך לאחיו של המתלונן, וכן בקשר לעיתוי עריכתו, שלוש שעות לאחר שהתקבלה התלונה במשטרה. באשר לעדותו של אחיו של המתלונן, טוען המבקש כי הוא לא ראה כלל כי מישהו פורץ לבית אחיו, וכי מקום התצפית אינו מאפשר להבחין בתכולת תא המטען של הרכב, או בחדר המדרגות. עוד בהקשר זה טוען המבקש כי אחיו של המתלונן לא ראה את האדם שבו הוא צפה נושא כלי פריצה או רכוש גנוב. לטענתו, ישנן ראיות אחרות אשר יש בהן כדי לעורר ספק סביר במעורבותו במעשים המיוחסים לו. ראשית, טוען המבקש כי בזירת האירוע נמצאו טביעות אצבע שלא שייכות לו או לדיירי הבית. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא ייחס משקל מספק לעובדה זו, המרחיקה אותו מזירת האירוע. שנית, טוען המבקש כי המתלונן שיקר בעדותו ושקרים אלה לא זכו להתייחסות מצד בתי המשפט. זאת, בין היתר, באשר לצילינדר הדלת. לבסוף, טוען המבקש כי הראיות שהוצגו אינן ממקמות אותו בתוך הדירה שנפרצה.

           המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את בקשתו להוספת ראיה חדשה. לטענתו, מדובר במידע שהובא לידיעתו רק בתחילת הדיון בערעור, מידע אשר מלמד שהוא לא נכנס עם רכבו לישוב מהכניסה הראשית, בניגוד למה שטענה המשיבה. בכל הנוגע לגזר הדין, טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו חורג מרף הענישה המקובל בעבירות שבהן הורשע וכי לא ניתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות. עוד טוען המבקש כי רכיבי הקנס והפיצוי שהוטלו עליו הם גבוהים ויש להפחיתם.

           מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות שכן היא אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית. אף לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות שכן עניינה בהתערבות במצאי מהימנות של בית משפט השלום שבהם אין מקום להתערב. לטענתה אין מקום לקבל את בקשת המבקש אף בכל הנוגע לבקשתו להוסיף ראיות חדשות ולבקשתו להתערב בעונש שהוטל עליו.

           לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

           הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה)). בענייננו, המבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה, ואך מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

           אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי לנכון לקבל את הבקשה. עיקר טענותיו של המבקש נוגע לממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו בערכאה הדיונית. כידוע, בממצאים אלה לא תטה ערכאת הערעור להתערב, והלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור המוגשת לבית משפט זה. פסק דינו של בית משפט השלום מנומק ומבוסס, כמו גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולא מצאתי מקום להתערב במסקנתו לפיה לא מדובר במקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה מושרשת זו. אוסיף, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה מדובר במקרה שבו ניתן להרשיע נאשם על סמך ראיות נסיבתיות שכן לא סופק הסבר הגיוני אחר למסקנה העולה מהן, מקובלת עלי. המבקש לא הסביר את התנהלותו במקום האירוע וכל התזות החלופיות שהציג, ובכללן הטענה כי מישהו אחר פרץ לדירה לפני שהוא הגיע למקום, אינן הגיוניות. טענות המבקש הנוגעות לבקשתו להציג ראיה חדשה במסגרת הערעור, אף הן דינן להידחות.

           לבסוף, בכל הנוגע לעונש שהוטל על המבקש, הלכה היא כי טענות הנוגעות לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 5504/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.7.2008). לפיכך, אך מטעם זה דינה של טענה זו להידחות. אוסיף, כי העבירות שביצע המבקש הן עבירות חמורות, הן עבירות ההתפרצות והגניבה, הן עבירות הנשק, וכל אחת מעבירות אלו מצדיקה הטלת עונש מאסר בפועל. זאת, בייחוד נוכח העובדה שהמבקש ביצע עבירות אלה כאשר היו תלויים ועומדים נגדו מספר מאסרים מותנים ברי הפעלה, אשר ככל הנראה לא הרתיעו אותו מלחזור ולבצע עבירות פליליות. כל הנסיבות לקולה המפורטות בבקשה נשקלו על ידי בית משפט השלום, והאיזון ביניהן לבין חומרת העבירות הוא איזון ראוי שאין מקום להתערב בו.

           אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

           ניתנה היום, כ"ב בכסלו התשע"ג (6.12.2012).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il